חוץ מהחברות הכי טובות שלי-
ביקורת עצמית ודימוי גוף (בסוד אגלה לך שהן לא באמת חברות "טובות")
יש לי מלא חברים וחברות :)
ביקורת עצמית היא החברה הכי ותיקה שלי,
אשמה, בושה, כשלון, חוסר אמונה...
אה ואיך שכחתי את דימוי עצמי- הבסטי שלי מאז ומתמיד
וכמובן הבת שלה היפה וחמודה- דימוי גוף חיובי.
מאז שאני זוכרת את עצמי
ובטח בעשור האחרון
כל קילו שעליתי בזכות או שלא
הוריד לי טון ביטחון בגוף שלי.
.
עשיתי כל מיני דיאטות
טסתי גבוה עם כל ירידה
והתרסקתי לתהום עם כל עליה.
זה ניהל אותי, שנים
שנים, שנים, שנים!
והשאיר אותי חסרת אונים כל פעם מחדש.
ניסיתי להרים את עצמי
וניכשלתי מלא
והביקורת העצמית חוגגת
וגומרת כל טיפת תקווה.
חשבתי שאני חלשה, פתטית
לא מסוגלת לקבל החלטה
להתמיד בדיאטה
או בשמה החדש
אורח חיים בריא.
מתוך המקום הנמוך הזה
הפרצוף הניגעל מול המראה
והקולות שלא מפסיקים להגיד לי כמה אני לא...
החלטתי החלטה אחת
שבה אני מתמידה!
לא עושה דיאטה.
חחח אל תידאגי- בעקבותיה הגיעה החלטה
שהיתי צריכה הרבה כנות ואומץ בשבילה-
ששינתה לי הכל לטובה.
החלטתי לא להילחם על אוכל
אלא להילחם על ספורט.
לא השליתי את עצמי שארד במשקל
אבל נטעתי בי תקווה- שהחיוך יחזור לי מול המראה.
האמת, מידה קטנה אני לא...
קונה לפעמים ביוקר כי הזול פיצי עליי
מתמרנת.
אבל כבר לא מתוסכלת.
הפוקוס עבר למה שעושה לי טוב
כזה ששווה את המאמץ
שאין מדידות ואכזבה
יש לאן להתקדם כל הזמן.
והפעם העלייה היא ברכה!
אז 3 אימונים בשבוע. מתמידה.
הפסקתי להילחם והתחלתי לחייך.
זה מושלם? לא.
אבל כשהמאמנת בסטודיו מחמיאה שמשהו
אצלי השתנה בתפיסה- זאת הצלחה!
ואיפה זה פוגש אותך?
איך ת’כלס זה עבד לי?
את מוזמנת לענות על השאלות האלו רגע בעצמך
את מזהה איפה המקום העמוק הכואב.
את סולחת לעצמך שהכאבת לך כל כך הרבה זמן.
את מחליפה מחשבה מכשילה במחשבה מקדמת.
את בוחרת פעולה שתשמח אותך באותו הנושא שמכאיב לך
ובמילים אחרות זה כמו לתת לעצמך כאפה כזאת של התעוררות ולשאול
איך זה כן יצליח?
מה כן יעשה לי טוב?
מה אני יכולה לעשות אחרת?
מבולבלת? מתלבטת? צריכה עזרה? אני כאן בשבילך :)
Comments